מחקר אקדמי הוא מעין גושפנקא של אמינות, וכותרות בעיתונים וכתבות בטלוויזיה נהנות לצטט ולהתייחס אליהם בכבוד רב. אך מומחה ההשכלה הגבוהה עקיבא פרדקין, פרופסור בעצמו ומי שמכיר את עולם האקדמיה מקרוב, סבור שלא צריך תמיד למהר להאמין למאמרים שפורסמו במסגרות אקדמיות.
מן המפורסמות היא שציטוט מאמרים אקדמיים, מהווה דרך כמעט ודאית לגרום למידע להישמע אמין. במהלך הלימודים באוניברסיטה, הסטודנטים מקבלים את המסר שאין להביא אף פריט מידע בעבודה אקדמית, מבלי לעגן אותה במחקר שהוזכר בספר שיצא בהוצאה אקדמית, או מאמר שפורסם באחד מכתבי העת המכובדים. אך האם המידע המובא במאמרים אקדמיים הוא אכן "ללא עוררין" כפי שאולי היו רוצים לגרום לנו להאמין? האם שאלתם את עצמכם פעם מי עומד מאחורי המחקר שאתם קוראים, ומה המניעים שלו לדבוק דווקא בגרסה כזאת ולא אחרת?
פרופסור עקיבא פרדקין, איש אקדמיה בעצמו, שהיה ממקימי המכללה למנהל ועומד כיום בראש מכון PHD Institute, שופך אור על המניעים הנסתרים יותר, שמאחורי פרסום הכמות האדירה של המחקרים שיוצאים לאור מדי שנה בשלל פלטפורמות מודפסות ודיגיטליות: "כאשר האקדמיה דורשת מכל מרצה לפרסם באופן תדיר כדי להצדיק את מעמדו, נוצרת תעשייה של מאמרים שאין בהם חדש ולעתים גם אין מהם ממש", מסביר פרופ' פרדקין.
הסכנות בתרבות ה-Publish or Perish
פרופסור עקיבא פרדקין החל את לימודי התואר הראשון שלו ב-1973, ומאז זכה להכיר את העולם האקדמי על כל צדדיו. עם השנים, הוא החל לזהות את תופעת הלחץ על תלמידי תארים מתקדמים, וכן על מרצים בתוך המערכת האקדמית, לפרסם "כמה שיותר". כמו במפעל שבו קצב תנועת הפס הנע הולכת וגוברת עם הזמן, ומאלצת בכך גם את הפועל להעלות את הקצב, כך הלכה וגברה הציפייה מאנשי סגל לכתוב ולפרסם כמות גדולה ככל הניתן של פרסומים ומאמרים. בשל שיטות דירוג למוסדות, המתייחסות למספר הפרסומים ולכמות הציטוטים המאזכרים את הפרסום המסויים כמדד להצלחה, הכמות הפכה להיות הפרמטר החשוב בהערכתם של חברי סגל אקדמי. כתוצאה מכך, איכותם של מאמרים אקדמיים שיוצאים לאור, בייחוד בעשורים האחרונים, נוטה להיות נמוכה יותר.
עקיבא פרדקין: "הלחץ להוציא עוד ועוד מאמרים בכל מחיר זכה באנגלית לכינוי Publish or Perish, כלומר לפרסם או לחדול. מי שאינו עומד בקצב הפרסומים עלול למצוא את עצמו מחוץ לאקדמיה גם אם הוא מרצה מחונן או שפרסם בעבר מחקר פורץ דרך. במציאות של ריבוי כתבי עת דיגיטליים, הקושי להתבלט גובר. מכך נולד הלחץ להעניק למאמרים כותרות חד משמעיות ולהכריז על תגליות מדהימות, גם כאשר הממצאים הממשיים הם מורכבים יותר. כתוצאה מכך, היושרה המקצועית נפגעת, והפרסומים המדעיים לכאורה מאבדים את תוקפם".
לפי פרופסור עקיבא פרדקין, יש מספר תופעות מטרידות, שהן תוצאה מהצורך לפרסם כמות אדירה של מאמרים אקדמיים מדי שנה: "תופעה אחת היא שיטת הסלמי: פירוק של מחקר אחד למספר מאמרים, כדי להשיג מספר רב יותר של פרסומים. כל מאמר שכזה הופך באופן טבעי לשטחי וחלקי. כך קורה שמאחורי כותרות מרשימות של מאמרים אקדמיים, מסתתר תוכן מצומק שאינו מביא מסקנות חד משמעיות.
תופעה נוספת היא מספר כותבים לכל מאמר: הלחץ לפרסם, יוצר אצל אנשי האקדמיה תרבות של צירוף עמיתים כמחברים למאמרים בשיטת "עזור לי ואעזור לך". לא נדיר לראות מאמר שולי למדי שחתומים עליו 5-6 חוקרים, כדי לאפשר לכמה שיותר אנשי אקדמיה לזכות בנקודות על פרסום. התוצאה היא שחיקה מוחלטת של מושג הקרדיט והאחריות על המחקר.
עוד תופעה היא 'הטייה חיובית': כתבי עת מעדיפים לפרסם מחקרים בעלי תוצאות חיוביות, כדי לוודא שאלו יהיו מצוטטים הלאה במחקרים רבים עד כמה שניתן. כך קורה שמחקרים בעלי תוצאות שליליות אינם זוכים לפרסום, על אף החשיבות שיכולה להיות בתוצאות כאלה. מכאן אנו מגיעים לרעה חולה נוספת, והיא אובססיית הציטוטים: בעולם האקדמי של היום, אתה שווה רק במידה ומצטטים אותך. כתבי העת עצמם מעוניינים לקבל כמה שיותר ציטוטים שמתייחסים אל מאמרים שפורסמו בהם, כי גם הם נשפטים על פי מספר הציטוטים המתייחסים אליהם. אך האם מאמר שמצטטים אותו הרבה הוא בהכרח מאמר טוב? ממש לא בטוח", אומר פרדקין.
"מעבר לכך נוצרת בעיית אמינות", אומר עקיבא פרדקין. "המירוץ אחר הפרסום, מפחית את ביקורת העמיתים ודוחף חוקרים לזייף תוצאות ואף לפרסם מחקרים לא מבוססים, כפי שקרה כבר לא פעם במקרים שזכו לפרסום רב. בנוסף לכך, הבעייתיות במאמרים אקדמיים גדלה שבעתיים, כאשר הם עוברים דרך הפריזמה של תקשורת ההמונים: בתוך העולם האקדמי אנשים מכירים את כללי המשחק, ומבינים איך לקרוא בין השורות של המאמר. אבל כאשר קטעי מחקרים או כותרות של מאמרים מגיעות לתקשורת, הם עלולים לשמש ככלי דמגוגי מהמדרגה הראשונה".
המנגנון שיכול להשיב את הכבוד למחקר האקדמי
גם בישראל, כמו בכל העולם, המצב הוא של שחיקה מתמדת באמינותו של המאמר האקדמי. חשוב לציין, כי מודל התקצוב של המל”ג למוסדות האקדמיים, הוא על פי פרסומים השייכים לאנשי הסגל האקדמי של מוסד ספציפי – מה שמתדלק עוד ועוד פרסומים, שלא ממש תורמים לקידום הידע. התחרות בין האוניברסיטאות גורמת להן לדרבן את החוקרים שלהן להשקיע את כל האנרגיות בכתיבת מאמרים. זה לא רק פוגע באמינות, אלא גם בא על חשבון התלמידים ואיכות ההוראה.
לפרופסור פרדקין יש הצעה קונקרטית איך לתקן את המצב, והיא לפתוח את הכתיבה האקדמית לביקורת עמיתים: "צריך להנגיש את כל הפרסומים האקדמיים לסטודנטים וחוקרים וליצור סביבם שיח פתוח. זה יתרום באופן ישיר לאמינות של כל מחקר אשר מובא לפרסום. אני משוכנע, שבשל כמות המאמרים והמחקרים, רובם המוחלט נועד לקדם את הכותבים שמאחוריהם בלבד האינטרסים שמניעים את עולם הפרסומים האקדמים רחוקים מלהיות טהורים. מאביסים את מפרסמי המאמרים, מבזבזים את זמנם לריק ופשוט זורים להם חול בעיניים”, מסכם פרופ’ עקיבא פרדקין באופן נחרץ. “למה למשל לא לדרג את המחקרים והמאמרים לפי מדד אחיד שישפוט את איכותם ויתייחס באופן קונקרטי לתוכן שלהם? זה לא קל לייצר מנגנון כזה, אבל ייתכן שהגיעה העת לחשוב עליו”.
בשנים האחרונות עברה ההשכלה הגבוהה בכל העולם טלטלות רבות ונדמה שדרושים בה שינויים נרחבים כדי להפוך את האוניברסיטאות והמכללות להיכלי הידע שהיינו רוצים לראות בהם. גם שיטת הפרסום, שהפכה לשגרה המוכרת עבור כל מי שחי את עולם האקדמיה מבפנים חייבת להשתנות כדי להחזיר את הכבוד האבוד למושג מחקר אקדמי.
פרופ' עקיבא פרדקין מנהל את PHD INSTITUTE, המאפשר לימודי דוקטורט.
למידע נוסף על עקיבא ופועלו בתחום האקדמיה, ניתן להיכנס לאתר של פרופ' עקיבא פרדקין.
