חיוורון, חולשה, עייפות יתר, אי סבילות במאמץ, דופק מהיר, קוצר נשימה במאמץ וסחרחורת. אלו הם התסמינים של מחלת האנמיה הידועה לכולנו. מחלה זו שכיחה אצל כ-6% מאוכלוסיית העולם, כאשר האוכלוסיות בסיכון לחלות במחלה הם קשישים, אנשים הסובלים ממחלות כרוניות או ריבוי מחלות, נשים צעירות בגיל הפוריות ואנשים עם מגבלות תזונתיות. כעת נפתח צוהר חדש לחקר המחלה כאשר נתגלתה קבוצת סיכון חדשה – מכבי פתח תקווה.
בשבת האחרונה התקיים המשחק הכי חשוב של מכבי פתח תקווה העונה, כאשר במסגרת המחזור הלפני אחרון של הפלייאוף התחתון פגשה קבוצה את הפועל ירושלים לקרב ישיר על ההישרדות בליגת העל. ניצחון, והחבורה בכחול מגיעה למחזור האחרון מעל הקו האדום, ואילו הפסד חורץ סופית את ירידת הקבוצה לליגה השנייה.
צפו בתקציר משחק הירידה של מכבי פתח תקווה
אך במקום שהחבורה בכחול תלחם על כל כדור, תרוץ ללא הפסקה ותלחץ את יריבתה בכל רגע נתון, הציגה הקבוצה משחק אנמי, חלש, נרפה ועצוב. גם המינוי של עומר גולן למאמן הקבוצה לא הועיל, ולמעשה הוא אפילו הזיק. גולן היה אנמי על הקווים לא פחות מאשר שחקניו על כר הדשא, הידיים בכיסים, העיניים הכבויות, וחוסר התגובתיות למהלך המשחק לא השאירו לקבוצה סיכוי. אך למרבה הצער, ירידת הליגה בשבת לא הפתיעה איש, אין מה לצפות מקבוצה חסרת זהות.
אין זהות בין השחקנים למועדון – מתוך 11 השחקנים שפתחו בהרכב הקבוצה, רק שחקן אחד גדל במועדון, ועוד 5 שחקנים נמצאים במועדון ארבעה חודשים בלבד. מועדון של שכירי חרב.
אין זהות בין מחלקת הנוער לקבוצה הבוגרת – הרוב המוחלט של שחקני מחלקת הנוער שהוזמנו להגיע למשחק הבריזו ברגע האמת, והבודדים שהגיעו בכל זאת לא הביעו התעניינות מיוחדת במשחק או בגורל הקבוצה. לולא היו לבושים בחליפות עם סמל הקבוצה, לא היה ניתן לנחש שיש קשר בינם לבין המועדון.
אין זהות בין השחקנים לקהל האוהדים – כשתי דקות לאחר שריקת הסיום כבר כמעט ולא נשארו שחקנים כחולים על כר הדשא, כאשר לא היה אפילו שחקן אחד שמצא לנכון להתנצל על הכישלון המקצועי בפני קהל האוהדים. אנטיתזה מוחלטת לירידת הליגה הקודמת לפני שלוש שנים, בה התרחש רגע מיוחד בכדורגל הישראלי, בו אוהדי הקבוצה הכואבים עמדו ומחאו כפיים לשחקנים שנכשלו במשימתם, והשחקנים מבקשים את סליחת הקהל על הכישלון.
אין זהות בין קהל האוהדים למועדון – אין ספק שאוהדים רבים יצאו מאצטדיון טדי כעוסים ומאוכזבים, ירידת ליגה היא תמיד דבר כואב, אך כמעט ולא ניתן היה לראות עיניים דומעות ביציע, הסיבה לכך היא לא הלב שמתרגל, אלא המועדון שמשתנה. הקבוצה שירדה ליגה בשבת היא לא אהובתנו מכבי ‘אבשלום’ אלא מכבי ‘לוזון’, קבוצה שקשה להזיל עליה דמעה.
אובדן הזהות הזה הוא תמצית סיפור קריסתו של מועדון הכדורגל מכבי פתח תקווה. האחריות על כך חונה אצל הנהלת המועדון, שבמו ידיהם פירקו ועודם מפרקים כל קשר זהותי, היסטורי ועכשווי שיש במועדון.
עתיד המועדון תלוי בשאלת הזהות – אם המועדון לא יימצא את הזהות מחדש סופו יהיה להיעלם, יקרוס מקצועית ויסבול מנטישה מוחלטת של האוהדים האחרונים שעוד נשארו. שיקום המועדון (ובשיקום איני מתכוון להעפלה מחודשת לליגת העל, אלא שיקום שורשי מהיסודות) יתבצע רק אם וכאשר המועדון יבנה את הזהות שלו מחדש, וזה יכול לקרות אך ורק בדחיפת קהל האוהדים ותחת ניהול מקצועי נטול אינטרסים זרים.
אוהדי מכבי פתח תקווה נמצאים כיום בצומת דרכים חשובה מעין כמותה, ואולי החשובה ביותר בתולדות המועדון. עלינו האוהדים לבחור בין האפשרות להילחם על עתיד המועדון, למען הזהות שלו ושלנו, מאבק ארוך ועיקש, שלא ידוע איך ומתי יסתיים, לבין האפשרות הפאסיבית ולאפשר להנהלה לחסל את המועדון מבפנים, בחירה שתוביל למותו של מועדון הכדורגל מכבי “אבשלום” פתח תקווה.
אל תגידו לא ידענו, לא שמענו, לא חשבנו, לא הבנו – גורל המועדון בידנו.
