זוהרה זהבה הרוש נולדה בעמק יזרעאל, ליד עפולה. גם בנה עדיאל נולד שם. את סיפור חייה היא מתחילה דווקא ממנו: "עדיאל נלקח ממני בגיל 5", היא אומרת. מה שהתחיל כהוצאה מהבית הפך, לדבריה, למסלול ארוך של מוסדות, טיפול תרופתי כבד ואשפוזים פסיכיאטריים חוזרים, שנמשך כמעט 25 שנה.

ממסגרת למסגרת, מגיל 5

לפי עדותה, עדיאל שהה שלוש שנים במוסד הראשון, ובגיל 8 הועבר למוסד נוסף בעפולה, שבו שהה עד גיל 12. "טחנו אותו בטונות של תרופות של פסיכיאטרים ואשפוזים אין סופיים", היא מספרת. כשהיה בן 12, היא אומרת, הוא לא הוחזר הביתה אלא הועבר ישירות למחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי בצפון. שם, לדבריה, עבר 13 אשפוזים.

בהמשך שהה כשנתיים בבית חולים פסיכיאטרי נוסף, ומשם הועבר להוסטל במרכז הארץ, שבו הוא נמצא עד היום. "המסגרת הזאת לא נותנת שום כיוון לשקם אותו בצורה נורמטיבית", היא אומרת.

"אני רק אמת יוצאת ממני. הבן שלי קורבן, ואני נלחמת שיקבל מקום טוב ושיצמח משם"

"רצנו לבית החולים"

החלק הקשה ביותר בסיפור, לדבריה, התרחש בהוסטל. זוהרה טוענת כי עדיאל הותקף שם על ידי מטופלים אחרים ואף על ידי אנשי צוות, ובאחד המקרים נפגע קשה באיבר המין ונמצא דם בשתן. "רצנו מהר מעפולה עד לרחובות, לבית החולים קפלן", היא משחזרת. היא ובן זוגה, אביו של עדיאל, נשארו לצידו עד שחרורו. לדבריה, כשהגיע לבית החולים היה מוזנח, בלי בגדים מתאימים ובמצב היגייני ירוד.

זוהרה מספרת שהגישה תלונות רבות במשטרה נגד הצוות ונגד המטופל שפגע בבנה. "הגשתי טונות של תלונות, ולא הזיז להם", היא אומרת.

תמונה קשה לצפייה
לחצו לצפייה

"לא רוצים לשחרר אותו להורים שלו"

עדיאל בן 29 היום. כבר מגיל 24, לדברי אמו, ההורים מבקשים שישוחרר אליהם, ללא הצלחה. "הוא עדיין צעיר, ומגיע לו מקום טוב אחרי כל מה שעבר", אומרת זוהרה. "כמה עוד ימשיך לסבול? הוא לא עשה רע לאף אדם. ההפך הוא הנכון".

בשיחות הווידאו איתה הוא צוחק, מחייך ומחכה לה. התמונות האלה, היא אומרת, הן מה שמחזיק אותה.

הסיפור שלה עצמה

זוהרה מכירה מקרוב את המערכת שבה גדל בנה, כי גם היא גדלה בתוכה. היא הוצאה מבית הוריה בגיל 6, ועברה בין משפחות אומנה ומוסדות. לדבריה, נפגעה גם שם. כאישה בוגרת, היא מספרת, חוותה אלימות קשה מצד בני זוג, כולל דקירה ברגל בזמן שהייתה בהריון, ובני זוג שלקחו ממנה בכוח את הכסף שהרוויחה בעבודתה. "אני לבד פרנסתי את הגברים האלה", היא אומרת.

לפני כארבעה חודשים עברה תאונה, ומאז היא סובלת מקרע במניסקוס. ובכל זאת, היא ממשיכה לנסוע, להתקשר, להגיש תלונות ולדפוק על דלתות. "אנשים אומרים לי שאני אמא לביאה, שאין כמוני", היא אומרת. "אבל אני לבד, שנאבקת על החיים שלנו".

* הכתבה מבוססת על עדותה של זוהרה זהבה הרוש ומביאה את הדברים כפי שמסרה. ככל שתתקבל תגובת הגורמים הנוגעים בדבר, היא תפורסם. הכתבה פורסמה כתוכן ממומן.