בשיתוף עופר לוין GTI
האמנית זויה צ’רקסקי עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות תערוכה חדשה שלה במוזיאון היהודי בניו-יורק בשם “7 באוקטובר, 2023”. בתערוכה מוצגות 12 עבודות המייצגות ביטויים עזים למעשי הזוועה שבוצעו בידי חמאס. עבור חובבי האמנות בישראל שהתוודעו בעבר ליצירותיה של צ’רקסקי, עבודותיה הנוכחיות הן המשך ישיר לתהליך ארוך שנים של עיסוק ביקורתי בסוגיות רגישות במציאות הישראלית והיהודית.
זויה צ'רקסקי - צעדים ראשונים
גדעון עפרת, אוצר וחוקר תולדות האמנות הישראלית מרחיב על דרכה האמנותית של צ’רקסקי: “צ’רקסקי היגרה ארצה עם משפחתה מאוקראינה ב- 1991 ולמדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. צעדיה האמנותיים בישראל נעשו בשיתוף פעולה עם רותי נמט, שאותה פגשה במדרשה לאמנות. בתערוכתה, ‘קולקציית יודאיקה’, שהוצגה ב-2003 בגלריה רוזנפלד בתל אביב, היא התגלתה במלוא עוצמתה האמנותית הסאטירית-סרקסטית ואף הפרובוקטיבית.
בתערוכה הוצגו, בין השאר, צלחת פסח מחרסינה מצוירת, וסביבה שש צלוחיות קטנות, שבמרכזה ציור פרימיטיביסטי של תינוק עקוד בחבלים, מוקף בטיפות דם. צ’רקסקי ציירה באירוניה את עלילת הדם בסגנון ציור אנטישמי עממי. בעבודה אחרת השתמשה האמנית בחברה לחיים כדוגמן לבובת פלסטיק, מעין גרסת “פופ” יהודית לבובות הצעצוע של סופרמן, בובה המתייחדת באף ‘יהודי’ ענק וקמור ובעיניים הסמוכות זו לזו.
על פרגוד גדול חזרה האמנית שש פעמים על צדודית דיוקן החבר, שהופיע הפעם בדמות חסיד יחף שאפו העקום מודגש. בתערוכה זו גם הוצגה היצירה, “היהודי הנודד”, כרית מרובעת עם אריג צמר בדמות היהודי בעל הזקן והטלית, הצועד כשמקל נדודים בידו ותרמיל כסף על גבו. כדרכה היא אימצה את הדימוי מהאמנות העממית, וליתר דיוק ממסורת נוצרית-אנטישמית עתיקת יומין, שלא מחלה לסנדלר הירושלמי, שלעג לסבלותיו של ישו כשחלף על פניו נושא את הצלב בנתיב הייסורים (ואשר קולל בפי ישו לנדוד ברחבי העולם עד קץ ההיסטוריה).”
עפרת מאפיין את כושרה האמנותי של זויה צ’רקסקי ככזה המשלב ורסטיליות ווירטואוזיות. לטענתו, האמנית מסוגלת לנוע בחופשיות בין ציור לבין פיסול, תוך שהיא מחליפה טכניקות וסגנונות. לאורך עבודותיה נשזר הומור מושחז ביצירה לצד תיאטרליות.
ב-2004 הציגה צ’רקסקי בגלריה רוזנפלד את התערוכה “נשף הקורבנות”, שהורכבה מסדרה של עשרה פסלים פארודיים-גרוטסקיים, כל אחד מהם הוקדש לתיאור קורבן של משרד ממשלתי אחר. שנתיים מאוחר יותר הציגה באותה גלריה את התערוכה “האוונגרדיסטים”, ובה סדרה נוספת של פסלים פארודיים וגרוטסקיים, הפעם של בעלי מקצוע שונים, בהם זונה ושף. בהמשך אותה שנה הציגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב תערוכת יחיד בשם “ציור פעולה”, ובה ציורי ענק פיגורטיביים המושתתים על עיצוב מחשב, שכללו “דימויים שונים של אלימות והשחתה המכוונים כלפי חללי המוזיאון”.
“ציוריה האיקונוקלסטיים ורוויי האלימות של האמנית (‘הר’ צואה דמוי קרמבו בלב המוזיאון, כלבים משתוללים במוזיאון ועוד)”, מדגיש עפרת, “כוונו, בעיקרם, נגד החוויה הבורגנית של צריכת אמנות, של איסוף אמנות וכיוצא באלה. בעבודותיה היא שבה והתגרתה בגיבורי תרבות וב’פרות קדושות’ (בהם, ‘הידוען’, ואפילו האמנית ‘קיקי סמית’).
גם העבודה המדמה (בהגדלה) תקליט של ‘שלמה ארצי במיטב הלהיטים’, עם דמותו המצוירת במרכז התקליט; או העבודה המורכבת מכיסוי מגן של מאוורר, המתפקד כסורגים, שמאחוריהם נשקף תגזיר ראשו של יהודי חרדי, ומעליו השלט “LET MY PEOPLE GO” הן עדות לכך.”
הברביזון החדש
מאז 2010 פעילה הציירת בקבוצת “הברביזון החדש”, קבוצה הכוללת חמש אמניות שעלו לישראל ממדינות ברית המועצות לשעבר בין שנות ה-90 לשנות ה-2000 המוקדמות: מלבד צ’רקסקי חברות בקבוצה אסיה לוקין, נטליה זורבובה, אולגה קונדינה ואנה לוקשבסקי.
אמניות אלה מבקשות להדהד את הפרקטיקה של “אסכולת הברביזון” המקורית שפעלה בצרפת של המאה ה-19. כחלק מתנועת הריאליזם, חברי האסכולה היו יוצאים לצייר את הטבע בחיק הטבע. עצם היציאה, ולאחר מכן גם הבחירה לצייר את חיי הכפר והיומיום של בני המעמדות הנמוכים, הייתה חלק מאמירה חברתית והתרסה נגד הזרם הרומנטי שהיה דומיננטי בתקופה זו.
בדומה ל-“אסכולת הברביזון”, גם חברות “הברביזון החדש” יוצאות יחד למפגשי ציור-חוץ מרוכזים במקומות שונים בארץ. המקומות בהם הן בוחרות לצייר משקפים את הביקורת החברתית שהן מעוניינות לבטא. בין היתר, הן קיימו מפגשי ציור במתקן חולות, בשכונת עג’מי, בנווה שאנן, בעיר התחתית בחיפה ובמחנה הפליטים דהיישה.
תערוכת קבוצת “הברביזון החדש” בשם “השיבה לחיים” (2017) במשכן לאמנות עין חרוד הייתה התערוכה המקיפה ביותר שהציגה הקבוצה מאז החלה לפעול בשנת 2010. התערוכה כינסה את מירב העבודות שיצרו חברותיה מתחילת העשור ולכן התאפיינה בעושר של נושאים, סגנונות וטכניקות. בשל ריבוי העבודות שהצטברו לאורך השנים, תהליך אצירת התערוכה היה למעשה הפוך מהמקובל. ראשית נאצר ונוצר הקטלוג וממנו נבנתה התערוכה.
עופר לוין, בעליו של אוסף אמנות ישראלית, מציין בהקשר זה: “זויה צ’רקסקי היא אמנית ישראלית מובילה בעלת אמירה נשכנית וסגנון מובהק ועל כן היא מיוצגת במספר עבודות באוסף לוין. בנוסף, לאור הערכתי הגדולה לה ולקבוצת ‘הברביזון החדש’ ראיתי בכך זכות גדולה לתמוך בהוצאת קטלוג הקבוצה בשנת 2017. אין ספק שלצ’רקסקי ביטוי אמנותי מיוחד המתכתב עם המציאות הישראלית במגוון של נושאים.”
