אביה של הפתח תקוואית, החטופה היחידה בעזה, אמר את הדברים האירוע מיוחד למענה ולמען 49 החטופים, שהתקיים על הגבול בדרום – בנתיב הבריחה שלה ב-7 באוקטובר 23, מהחניון של מסיבת הנובה, עד המטעים בבארי. “היא ברחה עם עוד שני בחורים. שני עזתים ‘בלתי מעורבים’, מצוידים בסכין וגרזן – הצליחו להדביק אותם והיא לא הצליחה לברוח. עד שהיא לא חוזרת, תמיד תהיה לנו תקווה קטנה”.
לאירוע הגיעו בעיקר נשים מכל הארץ, שבאו לתמוך בענבר הימן, שנותרה האישה היחידה בשבי החמאס. צה”ל הודיעה על דבר רציחתה בדצמבר 2023, אבל עד שלא תתקבל גופתה, המשפחה נמצאת “בין שמיים וארץ”, כפי שתיאר חיים הימן. “קשה ליהילחם בזה”, אמר. “אנחנו יודעים שהצבא תמיד לא טעה כשהוא קבע מוות של חטופים – אבל המוח מתעתע ועדיין יש לנו תקווה שהיא חיה”.
באירוע צעדו עשרות אימהות לחיילים ונשים החברות ב”קואליציית ארגוני אימהות ונשות ישראל”, במסגרת צעדת מחאה מקיבוץ בארי למתחם הנובה בעוטף עזה. לפי הארגון, הצעדה נערכת “בדרישה להפסקת הלחימה והשבת כל החטופים, החיילות והחיילים לביתם”. חנה כהן, דודתה של החטופה ענבר הימן, הלכה בראש הצעדה. “איבדנו אמון – אנו מסרבות להקריב את ילדינו למלחמה פוליטית”, אמרה.
כחלק מהמחאה חשפו חלק מהנשים את בטנן, עליהן היה כיתוב הקורא להחזיר את כל החטופים. בנוסף, חלק מהנשים צבעו את פניהם בצבע ורוד – על שם הכינוי PINK, של ענבר הימן. לדבריהן, “הילדים שגידלנו וחינכנו, היקרים לנו מכל – אינם נועדו להיות כלי במלחמה פוליטית. ההתעקשות לכבוש את עזה אין בה אלא הכרזה על הקרבת החטופים וסיכון חייהם של עשרות אלפי חיילות וחיילי צה”ל. המשמעות היא פגיעה חמורה בביטחון של כולנו”. הן הוסיפו: “אנחנו לא נוותר על החיים שיצרנו – לא מוכנות יותר להקריב את ילדנו”.
