פתח תקווה בדרך לגדול, ובגדול. לאחרונה פרסמנו כאן בפתח תקווה NEWS את נתוני הלמ"ס העתידיים ואת מפת השכונות העתידיות, שצפויות להגדיל את פתח תקווה תוך עשור, למטרופולין ענק, לעקוף את חיפה ולהפוך לעיר השלישית בגודלה בישראל – אחרי ירושלים ותל אביב. ראש העיר רמי גרינברג, התגאה בנתון ובתחזיות ופרסם התייחסות לכך בפייסבוק. חלק מהתושבים הגיבו דווקא בדאגה. אפשר להבין למה.
עיר היא לא טבלת ליגה. מספר התושבים אינו גביע, ומגדלים אינם מדד לאיכות חיים. אם פתח תקווה תגיע ל־300 אלף, 350 אלף או 380 אלף תושבים בלי שהתחבורה, החינוך, המרחב הציבורי והשירותים העירוניים יגדלו יחד איתה, זו לא תהיה הצלחה. זו תהיה תקלה תכנונית בקנה מידה עירוני.
הבעיה אינה עצם הבנייה. להפך. במרכז הארץ דרושות דירות, שכונות ותיקות זקוקות להתחדשות, ושכונת צמרת בסירקין למשל, היא הזדמנות אמיתית לייצר רובע חדש במקום שטח צבאי שהתפנה. גם ההתפתחות התחבורתית ובראשה פתיחת קווי המטרו (הערכה: 2035) – היא קרקע לצמיחה של העיר. הבעיה מתחילה כשסופרים דירות לפני שסופרים את מה שהתושבים יצטרכו מסביבן.
הפוסט של רמי גרינברג
תרחיש שצריך להתכונן אליו
פוטנציאל של 38,275 יחידות דיור חדשות בעשר השנים הקרובות, אומר גידול אפשרי של יותר מ־100 אלף תושבים. זה מספר מרשים, אבל הוא גם ממחיש עד כמה מסוכן להסתכל על העיר דרך מחשבון בלבד. לא כל תוכנית מתממשת באותו זמן, לא כל יחידת דיור היא תוספת נטו לעיר, ובמתחמי פינוי־בינוי חלק מהדירות החדשות מחליפות דירות קיימות. גם גודל משק הבית משתנה לאורך השנים.
לכן 350 אלף תושבים בפתח תקווה תוך פחות מעשור, אינה תחזית שצריך לתלות על הקיר. זה תרחיש שצריך להתכונן אליו. והשאלה החשובה באמת היא פשוטה: האם העירייה והממשלה יודעות להראות לנו מה יגיע קודם, המגדל או התשתית?
כל אלף דירות חדשות פירושן עוד משפחות שצריכות לצאת בבוקר מהשכונה. עוד ילדים שצריכים גן ובית ספר. עוד אנשים שצריכים אוטובוס, מדרכה, רופא, גינה, מרכז קהילתי, חניה ומערכת ניקוז. עוד מכוניות, עוד משלוחים, עוד אשפה ועוד עומס על שירותים שכבר היום פועלים בעיר גדולה וצפופה.
בשכונת צמרת בסירקין, למשל, המדינה מתכננת אלפי יחידות דיור לצד מסחר, תעסוקה, מוסדות ציבור ושטחים פתוחים. זה הכיוון הנכון. שכונה חדשה אינה יכולה להיות אוסף של בנייני מגורים עם כביש ביניהם. היא צריכה להיבנות כעיר בתוך העיר, עם השירותים שמאפשרים לחיות בה ולא רק לישון בה.
אותו כלל חייב לחול גם סביב המטרו וגם בהתחדשות העירונית בשכונות הוותיקות. מטרו הוא כלי אדיר, אבל הוא אינו פטור מתכנון. תחנה שמאפשרת לבנות עשרות קומות סביבה אינה מבטלת את הצורך בבתי ספר, בגינות, במדרכות רחבות, במוסדות ציבור ובפתרונות לתושבים שלא נוסעים בכל בוקר ברכבת.
יש גם הבדל חשוב בין שכונה חדשה לבין התחדשות בשכונה קיימת. בשכונה חדשה אפשר לתכנן מראש. בשכונה ותיקה מוסיפים מאות ואלפי דירות לתוך מרקם שכבר קיים. שם הרף צריך להיות אפילו גבוה יותר. אסור שהבניינים יתחדשו והתשתיות יישארו בגיל של הבניינים שנהרסו. לכן פתח תקווה צריכה לאמץ כלל פשוט: אין תוכנית מגורים גדולה בלי "מאזן תשתיות" פומבי.
לכל מתחם של אלפי יחידות דיור צריך להיות מסמך ברור שכל תושב יכול להבין: כמה דירות מתווספות נטו, כמה כיתות וגני ילדים יידרשו, אילו כבישים ונתיבי תחבורה ציבורית ייפתחו, כמה שטחי ציבור יוקמו, מתי הם יהיו מוכנים ומי אחראי לבצע אותם.
לא אחרי האכלוס. לפניו.
