כשהייתי בן 20, שחקן צעיר בהפועל באר שבע, פגשנו בחצי הגמר של 1984 את מכבי נתניה הגדולה עם עודד מכנס ודוד לביא. למרות שכל השבוע דיברנו בבאר שבע רק על המשחק (בכל זאת, עיר של כדורגל), שום דבר לא הכין אותי לכמויות האדירות של כ-40 אלף צופים שמילאו כל כסא ביציע. למעשה, היציעים כבר היו מלאים לגמרי, עוד במשחק המוקדם בין מכבי תל אביב להפועל לוד. 

בדיוק כמו השחקנים שלנו (וגם המאמן), שעבור כולם זה היה המשחק הראשון בו הם שיחקו מול כמות כזאת של קהל, גם עבורי זו הייתה הפעם הראשונה. כשהגענו לאצטדיון, הרבה לפני השריקה למשחק, כבר ראינו שיירות ארוכות של אוהדים לבלומפילד שהתמלא ב-22 אלף צופים. פתחתי בהרכב וב-15-20 הדקות הראשונות הרגשתי כבדות ואפילו מחנק. שום דבר לא היה יכול להכין אותי ל”בום” הזה של הקהל.

עם התקדמות המשחק, הגוף התאזן יחד עם ההתרגשות שחלפה. הרגשתי קליל יותר ובטוח במשחק שלי ובסוף סיימתי 90 דקות עם ניצחון 2:0, שהעלה אותנו לגמר, בו הפסדנו בפנדלים להפועל לוד. אתמול במשחק, התחברתי לתחושות של שחקנינו הצעירים ובאמת שמתי לב שקשה להם בתחילת המשחק עם פעולות פשוטות כמו השתלטות על כדור.

ואז, כשהגיע השער של כפר קאסם כבר בדקה ה-14, השחקנים, כשגם כך לא היו במצב מנטלי מאוזן, לא הצליחו להתאושש מההלם והמכה. אפשר להגיד עד מחר שההכנה המנטלית לא הייתה מספיק טובה, אבל אולי אי אפשר באמת להכין שחקנים לכך. בטח לא כשנכנסים לפיגור מוקדם. אבל אין מה לעשות. לא הגיע לנו לנצח וכפר קאסם הייתה יותר טובה.

גם אם לא נעלה ליגה (וכנראה שלא), אז יש במה להתנחם. כולי תקווה שאדם ניומן צפה בתצוגה של היציעים. ואם לא, אז תשלחו לו את הסרטון הזה. אולי זה מה שיגרום לו לקחת את הקבוצה ולהשקיע בה מליונים. ועדיף עשרות מליונים. כזכור, אלונה ברקת לקחה את הפועל באר שבע כשהייתה בליגה השנייה. במידה ונעלה לליגת העל ונעמיד קבוצה טובה – אפשר לבנות על עונת 2024/25 עם 8000 מנויים משלמים. לפחות.