מוצאי שבת. מחר ערב חג ראש השנה. הופתעתי לקבל הודעת טקטסט שכל כולה לחץ. ההודעה הייתה מלקוחה אותה אני מייצגת. זוהי ממש התחלתו של התיק. בעלה עזב את הבית. הם היו כבר בפגישת גישור, שלא ממש עזרה להם. ועכשיו כל צד בהיכון. הוא השאיר לי את הילדים. היא אמרה. בקושי מגיע, לא משלם שקל כבר איזה חודשיים ועכשיו זה?! זה נראה לך הגיוני?!
הוא הגיע למשרדי בפתח תקווה מתוח ועצבני. סיפר שהרגיש דחוי ומושפל, כאשר אשתו הודיעה לו שאינו רצוי עוד. המצב בבית מעורער. הבית שקט, וכל קול יכול להרעידו. המתח באוויר ניצת ברגע ומתלהט לצעקות וחילופי האשמות קשים. הוא נלחם על מקומו, שהיה נראה לו פעם מובטח. הוא שאל אותה, למה? הוא קיבל חצאי תשובות שלא סיפקו אותו. הוא מבחינתו היה ממשיך.
"אני מתמודדת עם אתגרים גדולים", סיפרה לי גרושה שהגיעה השבוע למשרדי בפתח תקווה. היא סיפרה שחווה קשיים בגידולו של בנה הבכור, ליאור, בן ה-10 מנישואיה הראשונים, המתחנך בחינוך מיוחד. אביו של ליאור, כמעט ולא רואה אותו, ומצבו הולך ומידרדר. ליאור סובל מחרדת נטישה ומהפרעות קשב וריכוז.
היא הגיעה אליי למשרדי בפתח תקווה, לאחר שהתגרשה אחרי שנות נישואין ארוכות. אישה חרושת קמטים, קשת יום ועם זאת אנרגטית ונחושה. היא סיפרה כי היא גרושה שנתיים, יש לה שלושה ילדים בגילאי ה-40, שכבר מזמן לא מתגוררים בבית. היא הייתה נשואה לסוהר, אשר עבד במשמרות. חיי הנישואין סבבו סביב המשמרות של הבעל.
היא הגיעה אליי עייפה, טרוטת עיניים. לא מספיק ה"תיק" של החופש הגדול, היא צריכה לגדל ילדים במשמורת משותפת וגם לעבוד ולפרנס. סיפרה לי שהיא חיה את החלום. התאהבה בבת זוג, הן התחתנו והקימו עסק משותף – פוד טראק. בת הזוג שלה ילדה שני ילדים ואילו היא, הביאה לעולם ילד משלה – שתיהן ילדו מתרומת זרע אנונימית.
פגשתי אותם במשרדי, היא, אישה בתחילת שנות ה-40 לחייה. הוא, גבר בשנות ה-50 לחייו. הם מכירים כמה חודשים. נפגשו במכון הכושר. כל אחד מהם הוא כבר הורה לילדה מקשר קודם. האישה הביעה את כמיהתה בפניו לילד נוסף ואפילו אמרה כי תשמח שהילד יהיה ממנו. "ההצעה" החמיאה לו מאוד. האישה הייתה יפה, קצינה בקבע בצבא, בכושר. הוא כבר דמיין לעצמו איך זרעו מפאר את העולם.
קבלו התראה על כל אייטם חדש
